התמודדות עם מתח - כתבה שניה

ר' ראובן דונין ז"ל תיעב פשרנות. הוא לימד אותנו שעל פי התורה יש רק דרך אחת נכונה והיא דרך ההלכה, וששאר כל שאר הדרכים אינן לגיטימיות. כאשר אנשים היו אומרים לו שלא חייבי להיות "קיצונים", ו"שיש גם דרכים נוספות", הוא היה מספר להם את הסיפור על הרשל'ה. הרשל'ה התפרנס ממכירת אבקה לבנה נגד פשפשים. הכפריים באותה תקופה סבלו מאד מפשפשים והם היו מוכנים לשלם הרבה כסף עבור אבקה שתחסל את הפשפשים שהיו להם במזרונים. הכפריים קנו מהרשל'ה את האבקה וניסו אותה, אולם גילו שהפשפשים לא ממש התפעלו ממנה. הכפריים המאוכזבים והכעוסים באו בטענות להרשל'ה. שאל אותם הרשל'ה: איך בדיוק השתמשתם עם האבקה? הכפריים ענו להרשל'ה שהם פיזרו את האבקה במזרונים שלהם, אולם האבקה לא חיסלה את הפשפשים. הסביר להם הרשל'ה: לא ככה משתמשים עם האבקה. כדי שהאבקה תחסל את הפשפשים, יש צורך לתפוס את הפשפש, לפתוח לו את הפה, ולהכניס לתוכו את האבקה, ואז הוא ימות. הכפריים זעמו על התשובה, ואמרו: אם כבר נתפוס את הפשפשים, הרי אנו יכולים פשוט למחוץ אותם! ענה להם הרשל'ה: נכון. אפשר גם כך...

גם בהתמודדות עם מתח, אפשר גם כך, ואפשר גם כך... יש כל מיני דרכים להתמודדות עם מתח. יש דרכים יעילות ויש דרכים מזיקות. לרוב, הפתרונות הקלים והמפתים מקילים את המתח בטווח הקצר, אולם יוצרים בעיה יותר גדולה בטווח הארוך. שימוש אובססיבי בטכנולוגיה ובאינטרנט יכול להעיד על ניסיון לא יעיל להתמודדות עם מתח. בחיים המודרניים קצב החיים מאד אינטנסיבי. חיי היום יום שלנו מזמנים עבורנו דרישות רבות שקשה לנו להתמודד עם כולן, ודבר זה גורם לנו למתח רב. מצד שני, התמיכה החברתית הנרחבת שהייתה מקובלת בעבר, אינה נפוצה היום באותה מידה. ברוב העולם המודרני (ופחות בעולם החרדי) יש התפוררות מתמשכת של המרקם המשפחתי והקהילתי, והעולם נהיה עולם זר ומנוכר. ההתפשטות חסרת התקדים של "המדיה החברתית" מעידה על הצורך העצום שיש לאנשים בקשר חברתי. הירידה בתמיכה המשפחתית והקהילתית פוגעת באחד ממקורות התמיכה החשובים ביותר להתמודדות עם מתח.

מה קורה לגוף שלנו כאשר אנו במתח? מבחינה פיזיולוגית, תחושת מתח היא סימן אזהרה מפני מצב חרום, בדומה למנורה אדומה שנדלקת ברכב כאשר יש בעיה ברכב. מתח מזהיר אותנו שקיים מצב חרום, ולכן עלינו להפחית את הפעילות הפיזיולוגית השוטפת, ולגייס את כל כוחותינו להתמודדות עם מצב החרום. חלק מסוים במוח שלנו נקרא היפותלמוס, והוא האחראי על ניהול הגוף במצבי מתח. כאשר אנו חווים איום, ההיפותלמוס שולח מסר עצבי לבלוטה שאחראית על הפרשת הורמוני המתח, שנקראת בלוטת יותרת הכליה. בלוטת יותרת הכליה מקבלת את המסר על "מצב חרום" ומשחררת הורמוני המתח על מנת שהם יעבירו את הגוף ל"מצב חרום". ההורמונים העיקריים שהגוף משחרר במצב חרום הם האדרנלין והקורטיזול שנקראים "הורמוני דחק". הורמונים אלו מכינים את גוף האדם להתמודדות קצרה ואינטנסיבית עם האיום שעומד מולו. הגוף חווה שינויים פיזיולוגים שכוללים, עליה בקצב פעילות הלב, העלאת הדופק, עליה ברמת הסוכר בדם, העלאה בזרימת הדם לכיוון שרירי השלד, הפסקת פעילות העיכול, כיווץ כלי הדם, הרפיה של שרירי נשימה, הרחבת אישונים, ועוד. המטרה בכל השינויים הפיזיולוגים האלו היא העלאת יכולת הגוף להתמודד עם האיום שניצב לפניו. במצב חרום מופעלת מערכת שנקראת "מערכת העצבים הסימפתטית" (Sympathetic) שהיא באה על חשבון המערכת "הפאראסימפטית" (Parasympathetic) שאחראית על הפעילות השוטפת של הגוף, כגון, פעולות העיכול, הפרשה, התחדשות הגוף, הפרשת הורמונים, נשימה ועוד.

הפעלת הורמוני הדחק גובה מהגוף מחיר כבד כיוון שהיא מפחיתה את רוב הפעילויות השוטפות של הגוף, ולכן הפעולה שלהם מיועדת להיות מאד קצרה. כל זמן שהמתח הוא זמני, לא נגרם לגוף נזק משמעותי. כאשר אדם נמצא במתח זמן רב, מערכות הגוף לא מצליחות להמשיך להתמודד עם הדרישות הגבוהות של מצב החרום, ופעילות הגוף מתחילה להיפגע. מתח מתמשך עלול לגרום לאדם לנזק פיזיולוגי. מבחינה נפשית המתח המתמיד עלול לגרום לאדם להפוך לרגיש לדיכאון, חרדה, עצבנות, כעס ועוד.
עוד על המתח בעז"ה בכתבה הבא.

ניתן ליצור קשר עם זאב קרומבי ב [email protected]
או www.zeevcrombie.com